AFRIKAN-אפריכאן

שמחת החיים של התושבים זה משהו שקשה להסביר, שמחה שלא תלויה בדבר. אין להם שום דבר חומרי, הם עניים בכל דבר שרק נשווה אותם למה שאנחנו מכירים בארץ ובעולם המערבי אבל מתקיימת פה חברה מאושרת. האנשים פה מאושרים יותר מכל אדם אחר שפגשתי בחיים. כיחידים וכחברה. מחייכים עם אור בעיניים, עם ניצוץ, מאירים פנים, מקבלים בצורה כל כך חמה , מצליחים באמת לגעת בלב עם חיוך קטן וטהור.

במהלך הטיול הגענו לכפר מלינדי שברכס האוסמברה בצפון טנזניה. יצאנו לטרק בן 3 ימים ובמהלך השיטוט בכפרים פגשנו ממש במקרה את אליה - הצ'יף החדש של הכפר. אליה בסך הכל בן 33 ונכנס לתפקיד בחצי שנה האחרונה, הוא התרגש למראה ישראלים והחל לשטוף אותנו בשאלות על מדינת ישראל, החינוך בארץ, הכלכלה, צורת החיים- היינו בשוק. לא ציפינו לשאלות כאלה במקום כזה- במקום הכי נידח שהיינו בו בטיול ובחיים בכלל. שאלות עמוקות, כנות, ענייניות. שאלות של אנשים שמבינים איך העולם הגדול עובד ורוצים לשפר אותו, שאלות של מישהו שרוצה לשנות מבפנים, שמאמין שאפשר.
 

אליה אחראי על 8 בתי ספר וכ- 30,000 תושבים. שאלנו אותו איך הדברים עובדים כאן ונחרדנו לשמוע על המצב במערכת החינוך בצפון טנזניה. בכל כיתה יש בין 150-100 תלמידים. שולחן כתיבה שמיועד ל2 תלמידים משמש בפועל ל 5 תלמידים והשאר נאלצים לעמוד. הקירות מתקלפים, אין חשמל, אין מים זורמים. המצב הנוכחי הוא שהתלמידים לא אוכלים ושותים מרגע שיצאו מביתם בבוקר ועד החזרה בערב. קשה ממש לדמיין חוויה לימודית בצורה כזו.

​

הבנו שהמצב הקיים הוא לא הגיוני, אלו לא תנאים שמאפשרים מחייה בסיסית. הצענו לאליה הצעות פשוטות לייעול ושיפור- צביעת כיתות, שתילת שדות, לא הצעות פורצות דרך מדי. דברים קטנים עם השפעה גדולה. נפרדנו לדרכנו. המשכנו בטיול שלנו, עשינו טרקים, צללנו, ספארי, נופים משוגעים, נרגענו וחזרנו לארץ. אמנם עזבנו את היבשת אבל השיחה עם אליה לא שיחררה אותנו, המשכנו לדבר על זה, לחשוב מה אפשר לעשות אחרת? למה זה ככה באפריקה? למה רוב המקומיים משלימים עם המצב ולא מנסים לשפר את הקיים? הצרות שלנו בארץ פתאום נראו שוליות, הבנו שלא נצליח להמשיך הלאה ולעצום עיניים, והחלטנו- חוזרים למלינדי. אז גייסנו 8 אנשי קבע משוחררים, ולא מעט כסף והתחלנו להתניע את הפרוייקט המטורף הזה. משלחת התנדבות באפריקה. לא בקטע מתנשא, לא בקטע יהיר . פשוט בקטע שלא הגיוני לדעתנו שבני אדם חיים ככה ואם אנחנו יכולים לעזור להם, אז למה לא? לא מדובר פה על התלבטות אם לבנות להם בתים מבטון ולדאוג לברז בבית, או רכב חדש, הצורך הוא הרבה יותר בסיסי. אין מים ואין חשמל. לדאוג למי שתייה לכפר כדי שיפסיקו למות מזיהום בבטן, לשים אור בכיתה כדי שלא ילמדו בחושך. להתקין תקרה כדי שיוכלו לשמוע מה המורה אומרת גם כשיש גשם ולא להירטב. שיהיה להם כיסא ושולחן, למרות שהם 100 תלמידים בכיתה. שיהיה שמח, ציורים וקישוטים.

 

אנחנו יודעים שלא נצליח לשנות את העולם ברגע, אבל מאמינים שבשביל האנשים שחיים כאן זה משנה חיים. לא חושבים שנצליח לשנות פה את החשיבה מהיסוד ורבים ימשיכו לחיות בצורה כזו אבל נעשה מה שאפשר כדי לסייע, לשנות את המציאות של המקומיים פה, מגיע להם. מה שקורה כאן עכשיו קשה לתפיסה. קשה לחשוב שבעידן הנוכחי יש אנשים שחיים בצורה הזו. חשבנו הרבה על המשמעות של פרוייקט כזה באפריקה.
 

"עניי עירך קודמים'' היה האתגר העיקרי ליציאה לפרוייקט. כל הנוכחים מסכימים עם המשפט ועומדים מאחוריו. יש מספיק צרות במדינת ישראל, יש מה לעזור ותמיד יהיה מה לעשות. תרמנו למדינת ישראל לפני הצבא ובמהלכו ונמשיך לתרום למדינה בעתיד. זה עיקרון מנחה בפרוייקט שלנו ובארגון שברגעים אלו נמצא בהקמה. הקשר העמוק בינינו ובין המדינה לא נפסק אלא רק מתחזק. מיום ליום העבודה פה רק מחזקת את ההערכה שלנו למה שיש בבית. ועדיין, אנחנו מאמינים בלב שלם שהמצב פה באפריקה שונה. אנשים פה מתים מזיהומים, אנשים חיים בתת תנאים וסובלים ואנחנו לא מצליחים להתעלם מזה.

לא מדובר בסטנדרטים של העולם המערבי אלא בצורך קיומי בסיסי, והזוי לחשוב שבסוף מדובר בסכומים שאצלנו בארץ אפילו לא יכולים לשלם על חופשה באילת וכאן יכולים להוביל מים מסוננים ונקיים לכפר שלם. לא נצליח לשנות את זה ברגע, לא בשבוע ולא בשנה. אבל צריך להתחיל איפשהו. לעזור איפה שאפשר. אנחנו לרגע לא מנסים להפוך את התושבים פה לכמותנו אלא ההפך, אנחנו נחשפים יומיום לקסם של דרך החיים שלהם, לפשטות לשמחת החיים ולאהבת האדם. לא מאמינים שדרך החיים שלנו היא הנכונה ושהאדם הלבן צריך לשנות את העולם, ועדיין מרגישים שיש לנו כאן הזדמנות, בשותפות אמתית עם המקומיים, לספק רמת חיים בסיסית וראויה. התושבים פה מדהימים, שמחים, רתומים ורק מחפשים איך לעזור, איך להיות חלק, איך לשנות את המצב הקיים.
 

החשיבה פה שונה, החינוך שונה. בארץ אנחנו רגילים לשמוע ביקורת, לרצות לשנות כשקצת לא טוב, לשאוף גבוה ולדעת שאם אני מספיק רוצה משהו אז אני אשיג אותו. ויהי מה. המצב פה הפוך. גשר יכול לקרוס ולנתק כפר שלם ואף אחד לא יעשה שום דבר כשהפתרון מסתכם ב-50 ש"ח, וחצי יום עבודה. אנחנו לא מפסיקים ללמוד כאן. על פשטות, אהבה ושמחה. כולם מאושרים, כולם מחייכים וכולם חברים. כל אחד ברחוב יגיד לך בוקר טוב.
 

מוסלמים ונוצרים חיים זה לצד זה, משתתפים בשמחות משותפות, לומדים בבתי ספר משותפים ומכבדים אחד את השני. היינו בהלם כשנפגשנו בסיטואציה הזו לראשונה. כשדיברנו עם אליה על השותפות בין הדתות הוא לא הבין מה אנחנו רוצים. ככה זה פה, זה עד כדי כך פשוט. אנחנו נמצאים במלינדי כבר שבוע וחצי, הספקנו המון. שיפצנו כיתות, בנינו שירותים, הובלנו מים לבית ספר ובנינו מגרש כדורעף. העבודה פה לא נפסקת."

​

פרויקט "אפריכאן"

​

"אפריכאן" - להיות נוכחים במקום שאנחנו נמצאים בו, לעשות כאן ועכשיו את מה שאפשר - ביחד. אנחנו נוכחים בישיבות המועצה, יושבים עם ראשי הכפרים ומנהלי בית הספר, התושבים מחליטים איפה נכון להשקיע את הכסף. זו המהות של המשלחת לאפריקה.
 

אין דרך לתאר את ההתרגשות שכל זקנות הכפר מגיעות ביום הראשון לעבודה ומטייחות את קירות המבנים, סוחבות דליי מים, חופרות שוחות. כל אחד עושה את מה שהוא יכול- התהליך בכפר הזה משותף, כולם דוחפים, מעודדים ומקדמים - עשייה משותפת. אנחנו שואפים לחזור לכאן בהמשך ולהמשיך, להמשיך ללמוד ולהמשיך להשתתף בתהליך שהמקום הזה עובר. המקומיים פה באמת רוצים חיים טובים יותר, ומגיע להם. הם פשוט לא יודעים איך.
 

כרגע אנחנו בעיצומו של גיוס המונים על מנת להמשיך לעבוד. הפרויקט הזה מהווה פיילוט להמשך העשייה של הארגון- וכבר בימים אלו מתחילה להתגבש ולהתבסס רוח הארגון תוך קידום הוצאת משלחות של צעירים כבר בחודשים הקרובים, להמשיך בעשייה, לעזור ולקחת חלק בתהליך המטורף שעוברים כאן יד ביד עם המקומיים.